''בהעלותך את הנרות'' (ח, ב)
למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת הנשיים, לפי שקרבנות הנשיאים באו כדי לכפר על החטאים שהרגיש כל אחד מהם בשבטו. אהרון הכהן הרגיש בעצמו את חטא עשיית העגל, לפיכך חלשה דעתו שלא הביא גם הוא קרבן, פן יגרום חטא זה לעיכוב בהשראת השכינה. על כן הראה לו השם-יתברך על המנורה, אשר הנר המערבי שבה היה דולק תמיד בדרך נס, אף כי לא יצקו בו שמן יותר מבשאר הנרות, למען ישמש עדות שהשכינה שורה בישראל (ראה שבת כ''ב) - הרי ממילא זוהי ההוכחה הברורה ביותר שנתכפר חטא העגל.

''בהעלותך את הנרות'' (ח, ב)
למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, אמר לו הקב''ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות.

במה גדולה הדלקת הנרות מקרבנות הנשיאים?

במדרש רבה נאמר על כך: ''הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים היו נוהגין, אבל הנרות לעולם קיימין''. אך עם זה עדיין קשה להבין, והלא בזמן שבית-המקדש אינו קיים ואין הקרבנות נוהגים הן גם המנורה אינה קיימת?

ברם - אומר הרמב''ן - כאן הבטיח לו השם-יתברך לאהרן הכוהן, שעל-ידי בניו החשמונאים יתרחשו ניסים ונפלאות בחנוכה שניה, כאשר ידליקו את המנורה שמונה ימים בפך שמן של יום אחד, ותישאר לדורות מצווה של הדלקת-נרות - נרות החנוכה, שנוהגים אפילו בזמן שבית-המקדש אינו קיים. כלפי הנרות הללו נתכוון המדרש באמרו: ''אבל הנרות לעולם קיימין''. קרבנות הנשיאים בא כדי לכפר על החטאים שהרגיש כל אחד מהם בשבטו.

אהרון הכהן הרגיש בעצמו את חטא עשיית העגל, לפיכך חלשה דעתו שלא הביא גם הוא קרבן, פן יגרום חטא זה לעיכוב בהשראת השכינה. על כן הראה לו השם-יתברך על המנורה, אשר הנר המערבי שבה היה דולק תמיד בדרך נס, אף כי לא יצקו בו שמן יותר מבשאר הנרות, למען ישמש עדות שהשכינה שורה בישראל (ראה שבת כ''ב) - הרי ממילא זוהי ההוכחה הברורה ביותר שנתכפר חטא העגל.

''ויעש כן אהרן'' (ח, ג)
להגיד שבחו של אהרן שלא שינה
בכל הבריאות שבפרשת מעשה-בראשית נאמר: ''ויהי כן'', ורק בבריאה של האור נאמר: ''ויהי אור'' ולא נאמר ''כן''. ואמרו על כך חכמינו, לפי שהאור הנברא נגנז, מאחר שלא היה העולם ראוי לו, ובמקומו נתהווה אור אחר, קטן ושונה מכפי שנברא. אהרן הכהן, בהדליקו את המנורה, תיקן את העולם והחזיר לו את האור הראשון, ונמצא שהוא החזיר את ה''כן'', שעשה את האור כפי שנברא מלכתחילה בלי השינוי שחל בו אחר-כך, והיינו ''שלא שינה''.

טבעו של אדם הוא, שכשהוא עולה למדרגה רמה הריהו בא לכלל התפעלות עצמית. ואילו אהרן הכהן עשה עצמו כמנורה עצמה - ''ויעש כן אהרן'' - כשם שהמנורה אינה מרגישה כלל אם גבוהה היא או נמוכה, כך גם הוא לא נתפעל כלל מעלייתו למדרגות יותר רמות - ''שלא שינה''. אדם אחר בעשותו עבודה שכזו היה ודאי מאבד את שווי-משקלו מחמת גודל ההתלהבות והיה שופך מן השמן ארצה ומשקיע את הפתילות. שבחו של אהרן היה בזה, שעל אף גודל ההתלהבות עשה את הכל בדייקנות ללא שום שינוי. זהו כח אדיר שכמעט אי-אפשר להשיגו.

''ולקחו פר בן בקר...ופר שני בן בקר תקח לחטאת'' (ח, ח)
כאן נאמרה עולה לפני חטאת, ואילו אחר-כך בפסוק י''ב נאמר: ''ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה'' - חטאת לפני עולה? ברם, הדין הוא בכל הקרבנות שמקריבים את החטאת לפני העולה, שכן תחילה יש לכפר על החטא ואחר-כך יש להביא מתנה; פרט לקרבנות על חטא של עבודה-זרה, שמקריבים תחילה את העולה, לפי שבעבודה זרה מחשבה מצטרפת למעשה ויש להקריב איפוא תחילה את העולה שבאה לכפר על הרהור הלב. קרבנות הלויים הלא באו לכפר על חטא העגל ומן הדין צריך היה להקדים את העולה לפני החטאת, כנהוג בקרבנות של עבודה-זרה. ברם, השם-יתברך שהוא יודע-מחשבות, ידע שלא חטאו בני-ישראל במחשבה, כי כוונתם היתה לשם-שמים ולא רצו אלא שיהיה להם מנהיג, לפיכך אמר: ''ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה'', כנהוג בשאר קרבנות.

''ואתנה את הלויים'' (ח, י''ט)
חמש פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה.מה טעם זה נזכר דוקא בפרשה זו? ברם, כאשר נבחרו רק הלויים לעבודה הרי עשויים היו בני-ישראל לבוא לידי חולשת-הדעת, שאין הם ראויים לעבודה; לפיכך מזכיר כאן הכתוב את חיבתם לפני המקום, בדומה לחמשה חומשי-תורה, אשר אם כי כל אחד מהם הוא ספר בפני עצמו בכל-זאת מהווים חמשתם יחד תורה אחת. כך גם בני-ישראל, אף כי מחולקים הם לכהנים, לויים וישראלים, בכל-זאת מהווים הם ביחד עם-סגולה אחד.

הממעיט אסף עשרה חמרים (בהעלותך יא-לב)
למה זה דוקא עשרה חמרים?
ברם, השלו הרי נפל סביבות המחנה (פסוק לא), יוצא איפוא שהמתגוררים בקצות המחנה יכולים היו לאסוף כמות יותר גדולה, שכן השלו היה סמוך לאהליהם, ואילו המתגוררים במרכז המחנה נאלצים היו לצאת ולבוא דרך ארוכה, דבר שהיה גוזל מהם הרבה זמן והיו איפוא ממעיטים לאסוף.

כידוע היה שטחו של מחנה ישראל שנים עשר מיל (רש"י במדבר לג-מט) היינו שלש פרסאות (פרסה ארבעה מילין), ונמצא שהמרחק הגדול ביותר ממרכז המחנה עד לסביבות המחנה היה פרסה ומחצה, והדרך הלוך וחזור היתה איפוא כשיעור שלוש פרסאות. והנה מצינו שיכול אדם ללכת עשר פרסאות ביום (פסחים צ"ג) יוצא איפוא שבמשך הזמן של "כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת" הספיקו ללכת כשיעור שלושים פרסה, היינו עשר פעמים הלוך וחזור, וכל פעם אפשר היה להביא חמר אחד. אם כן שפיר מתאים החשבון של "עשרת חמרים" דוקא...( הגר"א מוילנה ז"ל).

ותדבר מרים ואהרון במשה וכו' (יב-א)
ויש לשאול מדוע מרים בלבד נענשה בצרעת הרי גם אהרון אחיה היה שותף לדבר זה, ואפילו למאן דאמר שגם אהרון נצטרע ונתרפא, שכן כתוב ויפן אהרון אל מרים שנתרפא מצרעתו, על כל פנים מדוע מרים לא נתרפאה כמו אהרון, ויובן על פי מאמר חז"ל במסכת ערכין (דף ט"ו) על הפסוק "זאת תהיה תורת המצורע" מהי תקנתם של מספרי לה"ר, שיעסקו בתורה ויתרפאו שנאמר זאת תורת המצורע, ולכן אהרון אף על פי שנצטרע מכיון שעסק בתורה נתרפא מצרעתו, משא"כ מרים שלא שייך אצל אשה לימוד תורה כי אשה פטורה מתלמוד תורה לכן נצטערה. (וידבר יוסף)

''והאיש משה עניו מכל האדם'' (י''ב, ג)
ישנה ענווה פסולה, שאדם נוהג עניוות על-מנת שיזכה בתהילה, ועל-כן כשהוא נוכח לראות כי מרננים אחריו שהוא בעל-גאווה ולא עניו, הריהו משליך באמת את הענווה מאחריו גוו. אבל הענו האמיתי נשאר עניו אפילו כאשר הבריות חושדות בו בגאווה. ''ותדבר מרים ואהרן במשה'' - הם דברו במשה, כי גאווה היא מצדו שפרש מן האשה, שכן ''גם בנו דבר'' - ואף-על-פי-כן נשאר משה ''עניו מאד מכל האדם'', הרי זה סימן של ענווה אמיתית. עניו מאד - שפל וסבלן. אף כי היה משה רבנו כה גדול וקדוש, שעלה השמימה וקבל את התורה מפיה גבורה, בכל-זאת יכול היה לסבול כל אדם, על אף שפלותו ונחיתותו. ''שפל וסבלן'' - שהיה מסוגל לסבול את שפלותו.

''ותמנת ה' יביט'' (י''ב, ח)
והלא לשון ''הבטה'' היא רק מלמעלה למטה (רש''י בראשית)? ברם, ''תמונת ה'' היינו מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא: ''מה הוא רחום אף אתה תהא רחום, מה הוא חנון אף אתה תהא חנון'' - הוריד משה רבנו מלמעלה למטה, לתוך לבותיהם של ישראל, את מדותיו של השם-יתברך, את ''תמונת ה''.

''אשר נואלנו ואשר חטאנו'' (י''ב, י''א)
אם שוגגין אנו מחול לנו כמזידין (ילקוט).
מה פשוטם של דברים אלה? ברם, יתכן שלא ידעו אהרן ומרים להעריך במידה הראויה את גדולתו של משה, אבל עצם דבר זה נחשב להם לחטא גדול כלפי השם-יתברך, שכן היה עליהם להבין ולדעת שאם השם-יתברך מודיע חיבה יתירה למשה, ודאי אין זה לחינם - ''היה לכם לומר אין המלך אוהבו חינם, ואם תאמרו אינו מכיר במעשיו, זו קשה מן הראשונה (רש''י פסוק ח). ואם אכן ידעו להעריך נכונה את גדולתו של משה, הרי היה חטאם כלפי משה חמור יותר - מזיד - בעוד שהיה יותר קל כלפי השם-יתברך. לפיכך התחננו לפני משה: ''אם שוגגין אנו'' - שלא ידענו את גודל ערכך, הרי מאידך גדול חטאנו כלפי השם-יתברך, על-כן ''מחול לנו כמזידין'' - מחל לנו על כבודך, כאילו היינו מזידין כלפיך, למען יקל חטאנו כלפי השם-יתברך...שכן נקל היה לו למשה רבנו למחול על כבודו הוא מאשר על כחוט השערה מכבודו של השם-יתברך.

''ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה'' (י''ב, י''ג)
מה לאמר - השיבנו אם אתה מרפא אותה אם לאו (רש''י).
לשם-מה היה צריך לתשובה, והלא יכול היה לברר דבר זה על-פי סימנו של רבי חנינא בן דוסא: ''אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל'' (ברכות ל''ד)? ברם, רש''י אומר שלפיכך לא האריך משה בתפילה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפילה. ולגבי תפילה קצרה אינו יפה סימנו של רבי חנינא בן דוסא, שכן מספר מילים קצרות שגורות תמיד בפה, ולכן ביקש משה תשובה.

ויצעק משה אל ה' א-ל נא רפא נא לה ( יב-יג)
רבי אברהם מרדכי מגור ורבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה הזדמנו יחדיו ונקשרה ביניהם שיחה. במהלך השיחה הזכיר רבי מאיר יחיאל את שמו ושם אמו ובקש מהאדמו"ר מגור שיתפלל בעבורו לרפואה שלמה.

כדי רגע השתומם רבי אברהם מרדכי, אך מיד אמר: "בגמרא, במסכת ברכות ל"ד, נאמר: "כל המבקש רחמים על חברו (בפניו), אין צריך להזכיר שמו שנאמר: "א-ל נא רפא נא לה". כך התפלל משה וכלל לא הזכיר את שמה של מרים. מדוע אפוא הזכיר מר את שמו בפני?"

השיב רבי מאיר יחיאל: "ובכל זאת גם באותו פסוק נרמז שמה של מרים ושם אמא. נאמר "רפא נא" ובגימטריא עולות מאותיות אלו המילים מרים יוכבד שם החולה ושם אמא...(מעשיהם של צדיקים).

מאורי הדורות בראי הפרשה
"לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני: ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג..." (יא/יד-טו) - השל"ה הקדוש: ב' פעמים ביקש משה רבינו רעה על עצמו. בראשונה אחר חטא העגל אמר מרע"ה: "מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב/לב), וכאן אומר: "הרגני נא הרוג". אבל בראשונה, כשמשה אמר הדברים מעומק אהבתו ודאגתו לעם, השיבו הקב"ה: "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות לב/לג), ואילו בפעם השנית, נאמרו דבריו מתוך תרעומת על בני עמו הממורמרים כלפיו, ולפיכך נאמר: "אלדד ומידד מתנבאים במחנה" – ומה התנבאו? משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ (סנהדרין יז) – מידה כנגד מידה [פרפראות לתורה].

ר' ישעיה בר' אברהם הורוויץ הלוי [השל"ה הקדוש] מגדולי הדור, תלמודי ומקובל. נולד מסביב לשנת ש"כ (1560 למנינם). מרבותיו: אביו, ר' שלמה בר' יהודה מקראקא ור' יהושע פאלק [מחבר סמ"ע, חי בשנים ש"י – שע"ד] . כיהן כרבה של קראקא. לאחר פטירת ר' שמואל בן אליעזר דידלסהיים (שנת שס"ט), היה לרבה של פרנקפורט, וזמן מה אח"כ, בפוזנא ובמיץ ולאחרונה כרבה הראשי של פראג. בשנת שפ"ב עלה לא"י ושימש כרבה של קהילת אשכנז. נאסר ע"י הפחה העריץ אבן פארוך ונפדה בממון רב. אחר זה ברח לצפת ומשם עבר לטבריה. אביו של ר' שבתי שאפטיל [מחבר "ווי העמודים", חי בשנים שנ"ב – ת"כ], וחותנו של ר' חיים פייביל בר' דוד זכריה (נפטר בשנת ת"ח). מחיבוריו: תוספות לספרו של אביו 'עמק הברכה', 'שני לוחות הברית' (ר"ת של"ה), 'שער השמים', 'מצות תפלין', 'בגדי ישע' ועוד. אמר על מרן קארו (חי בשנים רמ"ח – של"ה), הרמ"ק (רפ"ב – ש"ל) והאר"י (רצ"ד – של"ב) "שלשה אלה קדושי עליון... ממש מלאכי ה' צבאות". נפטר בטבריה בשנת ש"ץ (1630 למנינם) ונקבר סמוך לרמב"ם. מדברי ר"י הלפרין בעל סה"ד: "ואני ראיתי ספר כתב יד אצל החסיד מ' ליב בקלויז דק"ק סלוצק ז"ל, רבינו ישעיה בעל של"ה נתעברה בו בא"י נשמת רות...".
מב"י