הרבנות הראשית המועצה הדתית חיפה

צו את אהרון (ויקרא ו-ב)
לשון זרוז, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. (רש"י).

רבי ישראל מסלנט הזדמן פעם לפונדק שבאחד הכפרים. ראה בעל הפונדק כי לפניו אדם בעל הדרת פנים, ופנה אליו בשאלה: "שמא שוחט הוא מר? יש לי בהמה המיועדת לשחיטה, וקשה לי להוליכה אל השוחט שבעירה הסמוכה". "לא", השיב רבי ישראל. "אינני שוחט". ישב רבי ישראל בפונדק וכעבור זמן מה פנה אל הפונדקאי בבקשה: "המוכן אתה להלוות לי רובל אחד?" כיצד אעז להלוות לך ואינני מכיר אותך?" השיב הפונדקאי בתמיהה. "מי ערב לי שתפרע את החוב?" "השומעות אזניך את שדובר פיך?" שאל רבי ישראל בתשובה. "בממון אינך סומך עלי אפילו ברובל אחד, ואילו בשחיטה, שהתורה כה מחמירה בה, סמכת עלי עוד בטרם ברכתיך לשלום"...(מעשיהם של צדיקים)

''תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַד' '' (ויקרא ז יא)
הסדר הוא: עולה, חטאת, אשם ואחר כך מגיעים לתורת זבח השלמים. מדוע רק בזבח השלמים כתוב: ''יַקְרִיב'' לשון עתיד? ועוד, מדוע זבח השלמים נכתב בסוף לאחר כל קרבנות החובה?

מסביר ה'גבעת שאול': כתוב: ''סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב'' (תהילים לד טו). אדם לא יכול להביא שלמים לפני שהביא חטאת ואשם. לכן נאמר בעתיד, שקודם יש לעשות את קרבנות החובה.

ועוד: כלל גדול בספרי המוסר, שאדם שעשה עבירה ימהר לעשות תשובה.

משל למה הדבר דומה? לאדם שיש לו לכלוך על הבגד. אם זה התלכלך רק עכשיו ניתן לנקות הבגד מיד עם קצת מים וסבון. אבל אם לא מורידים מיד, אח''כ צריך לעבוד קשה כדי להוריד הלכלוך אם בכלל יצליחו... ממילא כל זמן שהחטא לא השתרש זה הזמן לעשות תשובה. קרבנות חטאת ואשם שאדם חייב להביא על חטאיו יש להביא מיד. אבל שלמים 'יַקְרִיב' ניתן בעתיד, זה לא בוער לעשות מידית.

והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזרק את דם השלמים... (צו ז, יד-טו)
נותן ממנו לכהן שמקריב את החזה והשוק ושאר החלות והבשר יאכל בעל הקרבן ושיעור זמן אכילה: יום השמיטה ולילה שאח"כ עד חצות ואסור להותיר ממנו למחרת בכלל כל מה שקשור בקורבנות דורש דיוק וזהירות כי קורבנות זה לשון הקרבה שמקרבים אותנו לקב"ה שיכפר לנו את עוונותינו ואין להקל ראש בתהליך הקורבנות שכולו קודש קודשים. ומעשה היה בכהן גדול שהיה נקרא יששכר איש כפר ברקאי, וכשהיה רוצה לעשות עבודה בבית המקדש היה כורך את ידיו בבתי ידים (כפפות) כדי שלא יגעו ידיו בבשר ובדם של הקרבנות שהיה מפונק. גזרו מן השמים שיקוצצו ידיו בעון זה, שנקרא שהוא מזלזל בקדשי השי"ת שנמאס לו לנגוע בהם. פעם אחת היו יושבי המלך והמלכה ומתוכחים ביניהם והם היו ממלכות בית חשמונאי. המלך אמר: בשר הגדי טעים יותר מבשר הטלה, והמלכה אמרה להיפך. אמרו: נזמין את יששכר איש כפר ברקאי, שהוא כהן גדול והוא בקי בודאי בטעם, שהרי הוא מקריב כל יום קרבנות בבית המקדש. הביאו את יששכר איש כפר ברקאי ושאלו אותו שאלה זו. אמר להם בתנועת יד כרומז איזו שאלה היא זו: והרי בודאי הטלה חביב יותר, שכן התורה ציותה להקריב שני כבשים לתמידין שבכל יום, ולא ציותה להקריב גדיים. כעס המלך בגלל אותה תנועת יד שעשה שנקרא שזלזל בשאלת המלך. אמר לו: לא זו בלבד שהפרכת את דברי, אלא אף הראית בתנועת יד שאתה מזלזל בשאלה. וגזר לקצץ ידו הימנית. נתן יששכר שוחד שיקצצו לו במקום זה את ידו השמאלית. וקצצו ידו השמאלית. מששמע המלך כך כעס וציוה לקצוץ לו גם הימנית. ואמר ר' יוסף: יששכר איש ברקאי קיבל מן השמים עונשו הראוי לו, מאחר שזלזל בקדשי השי"ת והתגעל מלנגוע בבשר הקרבנות וכרך ידיו בשיראים בשעת העבודה, לכן קוצצו ידיו, מידה כנגד מידה.

''הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַד' יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַד' מִזֶּבַח שְׁלָמָיו'' (ויקרא ז כט)
לכאורה קיימת כפילות בפסוק : ''זֶבַח שְׁלָמָיו לַד' יָבִיא - אֶת קָרְבָּנוֹ לַד' מִזֶּבַח שְׁלָמָיו''.
מסביר 'העמק דבר': היה הווא אמינא לחשוב שאדם מכובד הצריך להביא קרבן ואפילו שלמים, ישלח קרבנו עם שליח כי אין זה משום כבודו לצעוד ברחוב עם שור. אומרת לו התורה שממצוה אין להתבייש! ולכן הוא עצמו צריך להביא את השור ככתוב: ''הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַד' '', הוא עצמו ''יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַד' מִזֶּבַח שְׁלָמָיו'' ולמה נאמר: ''מִזֶּבַח שְׁלָמָיו''? ללמדך: שאם יש לו כמה קרבנות להביא הוא אינו חייב להביא את כל הקרבנות בעצמו, אלא די בכך שיביא אחד ואת השאר יביאו שליחיו.

מספרים על אחד מהצדיקים: שראו אותו סוחב עצים. שאלוהו: ''מדוע הרב סוחב עצים''? ענה: ''גרה כאן אשה מסכנה לאחר לידה, שביתה קר. אני מביא לה עצים כדי לחמם את ביתה''. אמרו לו: ''שזה בזיון עבור הרב והם ישכרו גוי שבעבור כמה שקלים הוא יסחב העצים''. ענה להם: ''האם אוותר לגוי על כזאת מצוה ועוד אשלם לו על כך''

'וערבה' - הפטרה לשבת הגדול
מנהג רוב הקהילות שמפטירין בשבת זו וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם וגו', שבסוף ספר מלאכי, בין שהיא בערב פסח ובין שהיא חלה קודם לכן: וטעם הפטרה זו, משום שיש בה בשורת הגאולה, גאולת עולם שלעתיד. דוגמת בשורת הגאולה הראשונה שהיתה בשבת האחרונה קודם צאתם ממצרים:

עוד טעם, לפי שבפסח העולם נִדון על התבואה. ואמרו חכמים: בעוון ביטול מעשרות שמים נעצרין, והיוקר הווה, ובני אדם רצין אחר פרנסתם ואינם מגיעים, ומביא רעב של כליה וכו'. ואם נותנים מעשרותיהם - מתברכים, שנאמר (מלאכי ג): הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי. ופסוקים אלה, מאותה הפטרה הם. ולפיכך מפטירין בה לפני הפסח להזהיר את העם על ענין המעשרות קודם גמר הדין על התבואה, שלא תלקה בעוון מעשרות:

לכך ראוי לרב הדורש בשבת הגדול שיעורר את העם על המצוה של תרומות ומעשרות ומתנות עניים, שיקבלו על עצמם לקימן, ותהא חשובה קבלתם כאילו כבר מעתה קיְּמו אותן בפועל, ויקוים בהם ביום הראשון של פסח בשעת הדין על התבואה, הכתוב: וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי: