פרשת השבוע - תולדות

הרבנות הראשית והמועצה הדתית חיפה

''ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק'' (כה - יט)

הפרשה הקודמת מסתיימת במילים: ''על פני כל אחיו נפל'' – וזה בא לרמז, כי כאשר יפול ישמעאל באחרית הימים,, תזרח אז שמשו של משיח בן דוד, שהוא מתולדות יצחק בן אברהם... (בעל הטורים).

''תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים'' – אמרו חכמינו. זהוא איפוא פשוטו של פסוק: ''ואלה תולדות יצחק בן אברהם'' – מכאן נבעו מעשיו הטובים של יצחק, מתוך ''אברהם הוליד את יצחק'' – מזה שהיה תמידזוכר מי אביו, שיש לו אב כאברהם... (הה''ק מהר''ם מאמשינוב ז''ל).

''ותלך לדרש את ה''' (כה - כב)

שיגיד לה מה תהא בסופה (רש''י).

רבקה נוכחה לראות, כי בן אחד עתיד להיות רשע, שכן הוא נמשך אל עבודה זרה, ולא עוד אלא- כפי שאמרו חכמינו – שביקש להרוג את אימו עוד בהיותו בבטנה; לפיכך: ''ותלך לדרוש את ה''' – הלכה לשאול שאלה, אם מותר לה לראות את הבן הזה כרודף ולהשכים ולהורגו תחילה, וכך אמרה: ''למה זה אנכי''? – למה זה אהיה אנכי נתונה בסכנה מפני הרודף הקטן הזה? שמא מוטב לקיים בו: ''הבא להרגך – השכם להורגו''?

והשיבו לה:''שני גויים בבטנך'', ואומר רש''י על זה: ''גאים כתיב, אלה אנטונינוס ורבי'', אם כן הרי גם עשו עתיד להוציא בנים טובים כמו אנטונינוס, ולכן אסור לך להורגו... (פני אריה זוטא).

''ויקראו שמו עשו'' (כה-כה)

הכל קראו לו כן. (רש''י).

עשו הנהו סמל השקר, כפי שאמרו חכמינו במדרש: ''הוא שוא שבראתי בעולמי'', ולדאבון הלב נמשכים הרבה אנשים אחרי השקר; הכל נכרכים אחריו. ברם, יעקב הנהו סמל האמת – ''תתן אמת ליעקב''. לפיכך נאמר רק: ''ויקרא שמו יעקב'' בלשון יחיד, לפי שהאמת אין לה אלא מעט אוהדים הכרוכים אחריה. יחידים הם אלה הנמשכים אחרי יעקב. (דגל מחנה אפרים).

''ויהי עשו איש ידע ציד'' (כה-כז)

לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא האיך מעשרין את המלח ואת התבן. (רש''י).

מה טעם שאל ''האיך מעשרין'', בעוד שהיה צריך לשאול ''אם מעשרין'' – אם בכלל צריך לעשר מלח ותבן? אלא, עשו גילה כאן צביעות מופלגת ושאל את אביו: אם מעשרין מן התבואה כשיעור של עשירית, הרי לאמיתו של דבר זה יותר מעשירית, שכן האדם השקיע בכך את החיטים אשר זרע; יוצא שבעשר הסאים שהוציא מושקעת סאה שזרע, ואם כן הרי זה אחד מתשעה ולא אחד מעשרה; מסתבר איפוא, כי מ''מלח'' ו''תבן'', שאינם טעונים זריעה מלכתחילה, יש להפריש מעשר יותר מעשירית...

זהו ששאל עשו: ''האיך מעשרין את המלח ואת התבן'' – כיצד מעשרין זאת, אם בשיעור של עשירית, או שצריך יותר מזה? ואכן, ממין ''מדקדק במצוות'' שכזה עשוי היה יצחק להתפעל באמת... (פרדס יוסף).

''ויעקב איש תם'' (כה-כז)

מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. (רש''י).

אדם צריך להיות אדון ומושל על מידותיו, כדי שיוכל לנצלן במקום הראוי ובאופן הראוי. שכן לפעמים יש גם צורך להשתמש במידה רעה לשם שמים, כפי שאמרו חכמינו: ''כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, לבסוף נעשה אכזר במקום רחמני'' (קהלת רבה פ''ז). אין די, איפוא, רק ברכישת המידה של רחמנות, אלא יש גם לשלוט על מידה זו ולנצלה כראוי. לפיכך, נקרא יעקב אבינו ''איש תם'' – לפי שהיה איש, מושל ואדון על התמימות, ידע כיצד לנצלה כראוי ואימתי לסלקה לצדדין ולקיים ''עם עקש תתפתל'' – ''אחיו אני ברמאות''...

זוהי הכוונה בדברי רש''י: ''מי שאינו חריף לרמות'' – מי שאינו מסוגל ב כ ל ל לרמות הריהו ''קרוי תם'' – רק ''תם'' ולא ''איש תם'' – לפי שבאמת מסוגל היה יעקב להשתמש בחריפות ובערמומויות בשעת הצורך, ואף על פי כן היתה בו מידת התמימות. זהו פירושו של ''איש תם'' – איש ואדון על התמימות... (הרבי הקדוש מלובלין).

''ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהת יעקב'' (כה-כח)

יצחק היה עולה תמימה, תמיד מובדל ומופרש מן העולם, ולא העלה כלל על דעתו כי אפשר להערים ולרמות. לפיכך כאשר שאל אותו עשו: ''האיך מעשרין את המלח ואת התבן'' – סבור היה, כי באמת ובלב תמים שואל זאת עשו ומשום כך רחש לו אהבה יתירה. אבל רבקה הרי נולדה במחיצתם של רמאים; אחיה היה לבן הארמי, וכבר הכירה היטב את טיב העולם, שאפשר לשאול שאלות כמדקדק במצוות ולהיות בעת ובעונה אחת עשו הרשע... לפיכך אהבה את יעקב, אשר בו הכירה את האמת לאמיתה... (בשם הה''ק מהר''נ מרפשיץ ז''ל).

אמרו חכמינו, כי לעתיד לבוא יפנה הקב''ה לכל אחד מן האבות ויאמר לו: ''בניך חטאו''. אברהם ויעקב יאמרו: אם חטאו, יבואו על עונשם – ''ימחו על קדושת שמך''. אבל יצחק יתחיל לחשב חשבונות ויוכיח, עד כמה פעוטים ואפסיים הם חטאים של בניו וימליץ טוב עליהם, (שבת פ''ט). נשאלת, איפוא, השאלה, מדוע דווקא יצחק, שהוא בבחינת פחד וגבורה, ימליץ על ישראל יותר מן האבות האחרים?

ברם, היה רבי מאיר'ל מפרמישלן אומר – טענה היתה בפיו של יצחק אבינו: אף אני היה לי בן חוטא, ובכל זאת, אף כי בשר ודם הנני, אהבתיו ומחלתי וסלחתי לו; הרי אתה, רבונו של עולם, שמוחל וסולח אתה, על אחת כמה וכמה שצריך אתה לאהוב את בניך ולסלוח להם, אף על פי שחטאו לך.

יוצא איפוא, שעל ידי אהבתו של יצחק לעשו, ניתנה טענה בפיו כדי ללמד זכות על ישראל. וזהו פשוטו של הפסוק: ''ויאהב יצחק את עשו – כי ציד בפיו'' – כדי שתהא לו אחר כך טענה מזומנת בפיו, להשיב לו לרבונו של עולם, כאשר יתאונן על חטאיהם של ישראל...

אהבתו של יצחק לעשו היתה רק ''אהבה התלויה בדבר'', משום ''כי ציד בפיו'', ואם כן הרי ''בטל דבר – בטלה אהבה'' – משמתבטלת סיבת האהבה מיד האהבה הופכת לנחלת העבר, ולפיכך נאמר ''ויאהב'' בלשון עבר, שכן אהב אותו רק בעבר, כאשר היה ''ציד בפיו''.

מאידך, רבקה אהבה את יעקב ''אהבה שאינה תלויה בדבר'' שאיננה בטלה לעולם, ולפיכך נאמר אצלה ''ורבקה אוהבת'' – בלשון הווה – שהיתה אוהבת אותו תמיד אהבה בלתי מוגבלת, שכן לא היתה תלויה בסיבות גשמיות כלשהן... (של''ה הקדוש).

''הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי'' (כז-ב)

מה טעם נתיירא דוקא באותו יום מפני יום המיתה?

שכן אמר תרגום יונתן, כי ערב פסח היה אותו היום ולפיכך ציוה להביא שני גדיים, אחד לקרבן פסח ואחד לקרבן חגיגה. והנה, הגמרא אומרת, כי ''בפסח נולד יצחק'' (ראש השנה י'), והלא כלל הוא, כי ''הקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום'' (ראש השנה י''א) – הרי ידע יצחק שימות בפסח, אך לא ידע באיזה פסח ימות, ולפיכך אמר באותו יום של ערב פסח: ''לא ידעתי יום מותי''. (יסוד התורה).

''עלי קללתך בני אך שמע בקולי ולך קח לי'' (כז-יג)

אמרה רבקה: יודעת אני את הקללות העתידות לבוא עליך והן מרומזות באותיות ''עלי'' – עשו, לבן, יוסף – ויותר מאלה לא תדע עוד כל צרה, לפיכך אין לך להתיירא עכשיו פן יאונה לך משהו.

לכן אמר יעקב אחר כך, כאשר ביקשו בניו לקחת אתם את בנימין למצרים: ''ע ל י היו כולנה'' (בראשית מב-לו) – כלומר, כל הצרות המרומזות ב''עלי'', אשר ניבאה לי אמי מראש, כבר באו עלי, ואילו מבנימין אין כל צער מגיע לי, ולמה תבקשו ליטול ממני גם את בנימין?... (הגרא ז''ל מוילנא).

מדוע אמנם ציוותה עליו רבקה להסתכן ולהתחפש בפני יצחק? הלא צדקה שאלתו של יעקב: ''אולי ימושני והבאתי עלי קללה?'' ברם, רצתה רבקה לבטל על ידי זה את כל כוחותיו וזכויותיו של עשו. הלא זכותו של עשו היתה בקיום מצות כיבוד אב, אשר בגלל זה לא רצו מן השמים לגלות ליצחק שעשו הוא רשע, כדי שלא לגרום לו צער, וממילא לא היה יעקב יכול לקבל את הברכות; לפיכך יעצה עכשיו רבקה ליעקב, כי יקיים גם הוא מצוות כיבוד אב מתוך מסירות נפש, ובכך יחליש את כוחו של עשו. וכך אמרה לו רבקה: ''עלי קללתך בני'' – אפילו אם בגללי צפויות לך קללו חלילה, בכל זאת ''שמע בקולי ולך קח לי'' – עשה כפי שאמרתי לך מתוך מסירות נפש, ועל ידי כך תנצח את עשו ותוכל להיות ראוי לקבל את הברכות... (חידושי הר''ים ז''ל).

''ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל... ותלבש את יעקב בנה הקטן'' (כז-טו)

לשם מה מציין כאן הכתוב, כי עשו היה ''בנה הגדול'' ויעקב היה ''בנה הקטן''? ברם, היה זה נסיון מצד רבקה, לראות אם עצתה תצליח אם לא. היא נטלה את בגדיו של עשו, אשר מלבד גילו הרי גם במבנה גופו היה יותר גבוה ורחב מיעקב, וניסתה להלבישם על יעקב הקטן, לראות אם יהלמו אותו, ואמנם לבסוף כך היה: ''ו ת ל ב ש את יעקב בנה הקטן'' – הבגדים הלמו כאילו אלה בגדיו שלו ונתפרו לפי מידתו... (יסוד התורה).

''ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו'' (כז-כב)

בזמן שהקול קול יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו שולטות בכם. (רש''י).

מקשים המפרשים, והלא לא נאמר בפסוק ''וא י ן הידים ידי עשו'', כי אם ''והידים ידי עשו'', כלומר שאפילו כש''הקול קול יעקב'', גם אז ''הידים ידי עשו''?

ברם, ''הקל'' נאמר חסר ''ו'', ופירושו – נעשה קל. כלומר, כאשר מורגשת הקלה וחולשה בקול יעקב, שהוא חסר, אזי שולטות בו'' הידים ידי עשו''. אולם, כאשר קול יעקב הוא מלא, ללא כל הקלה וחולשה – אין ידי עשו שולטות בו... (הגר''א ז''ל מוילנא).

מאורי הדורות בראי הפרשה

"אברהם הוליד את יצחק" (כה/יט) – תנחומא [מגדולי הדרשנים ובעלי האגדה. פעל בדור הששי והאחרון לאמוראי א"י]: בא וראה כח השלום. בשעה שנתטלטלה שרה מיד פרעה ליד אבימלך ונתעברה ביצחק, היו אומות העולם אומרים: הלבן מאה שנה יולד? אלא היא מעוברת מאבימלך או מפרעה. והיה חשד בלבו של אברהם על דברים אלה. מה עשה הקב"ה? אמר למלאך הממונה על יצירת הוולד: עשה כל אקונין שלו כדמות אביו, כדי שיעידו הכל שהוא בנו של אברהם. מנין? ממה שקראו "אלה תולדות יצחק בן אברהם". כשהוא אומר: "יצחק בן אברהם" - איני יודע שאברהם הוליד את יצחק? ומה ת"ל "אברהם הוליד את יצחק"? שכל הרואה את אברהם, היה אומר: בודאי שאברהם הוליד את יצחק. לפי שהיה קלסתר פניהם דומים זה לזה. לכך נאמר "אברהם הוליד את יצחק". ר' יצחק בן יהודה אברבנאל [פרשן נודע. בעל תואר 'דון' ושר אוצר במלכות פורטוגל וספרד. חי בשנים קצ"ט (1437 למנינם) עד רס"ח (1508)]: היו דומים זה לזה גם במאורעות שקרו בחייהם. אברהם נשא אשה ממשפחתו וכן יצחק בנו. אברהם ושרה היו עקרים שנים רבות, וכן יצחק ורבקה. לאברהם נולדו שני בנים, אחד צדיק ואחד רשע, וכן ליצחק שני בנים, אחד צדיק ואחד רשע. אברהם אמר על אשתו שאחותו היא וכן אמר יצחק. אברהם נתברך במקנה גדול וכן יצחק. מכאן שיכלו כולם להעיד: "אברהם הוליד את יצחק" (פרפ' לתורה). "ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמֻשך בני... ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו... הגישה לי ואוכלה ... וירח את ריח בגדיו ויברכהו..." (כז/כא-כז) – ר' יהונתן בר' נתן נטע אייבשיץ [מגדולי דורו. חי בשנים ת"ן (1690 למנינם) עד תקכ"ד (1764)]: הקב"ה נתן לאדם חמישה חושים: הראיה, המישוש, השמיעה, הטעם, והריח. והנה יצחק אבינו שהכתוב מעיד עליו "ותכהין עיניו מראות", הפעיל ארבעת החושים: "ואמשך בני" – מישוש, "הקול קול יעקב" – השמיעה, "הגישה לי ואוכלה" – הטעם, "וירח את בגדיו" – הריח (פרפ' לתורה).

מב"י

הרבנות הראשית והמועצה הדתית חיפה

עוד על פרשת השבוע