''ושבתה הארץ שבת לה''
טעמה של מצות שמיטה הוא, שתשבות האדמה ותנוח כנגד כל השבתות שבהן הצמיחה צמחים ועשתה מלאכה. כל שנה מכילה (לפי ימות החמה) שלוש מאות ששים וחמשה יום, וביניהם - חמישים ושתים שבתות. לפי חשבון זה יוצא שמספר השבתות בשבע שנים הוא - שלוש מאות שישים וארבע. ומכיון שהאדמה עושה את מלאכתה גם בשבתות, עליה לשבות איפוא שנת-שמיטה שלמה, של שלוש מאות ששים וחמשה יום, כנגד השבתות שלא שבתה בהן...

ברם, מכיון שבשנת-השמיטה גופה ישנן גם-כן חמישים ושתים שבתות, שבהן האדמה מוציאה ספיחים ויש בזה משום חילול-שבת כלשהו - לפיכך ציותה תורה, שלאחרי שבע שנות-שמיטה, שבהן נצטברו שוב שלוש מאות ששים וחמש שבתות אשר לא נשמרו כהלכה - תהיה שנת יובל, למען תנוח שוב האדמה שנה שלמה, כנגד השבתות שלא שמרה במשך שבע שנות-השמיטה, שחלפו בארבעים ותשע השנים האחרונות.

שש שנים תזרע שדך (כה-ג)
שש שנימ תזרע – סופי תיבות שמע –רמז לפסוק שמע ישראל שיש בו שש תיבות ולומר לך – כל הזורע שש שנים ונח בשביעית מעיד ביחודו של הקב"ה שהוא יחיד וברא את כל העולם בששה ימים ונח בשביעי, וכל הזורע בשמיטה כאילו כופר ר"ל ביחודו של עולם.(החיד"א)

''שנת החמשים שנה יובל היא לא תזרעו ולא תקצרו'' (כ''ה, י''א)
בבריאת-העולם מצינו, שהאדמה הוציאה את דשאיה רק ביום הששי. אף כי אמר הבורא עוד ביום הרביעי: ''תדשא הארץ דשא'', בכל-זאת נאמר ביום הששי: ''וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ'' - ואמרו על כך חכמינו: ''מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח הקרקע עד שבא אדם הראשון'' (חולין ס) - ויש להבין טעמו של דבר? ברם, הלא אמרו חכמינו שהתורה קדמה אלפיים שנה לפני בריאת העולם, ואם-כן הרי התחיל מנין-השנים של התורה אלפים שנה לפני הבריאה, ונמצא שאותה שנה בה נברא העולם היתה שנת-יובל וימי הבריאה- מהעשרים-והחמשה באלול ועד ליום הששי, שבו התחילה שנה חדשה פשוטה וכבר הותרה מלאכת שדה...

''ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאליך כי אני ה אלקיכם'' (כ''ה, י''ז)
הלא כבר נאמר לעיל (בפסוק י''ד): ''אל תונו איש את אחיו'', ולשם-מה חוזר הכתוב על כך?
אלא, קודם מדובר על איסור הונאה כלפי אדם ישר והגון ואילו כאן מזהירה התורה שאפילו אם הלה הוא ''עמיתו'' - כלומר, חברו, רמאי כמותו, שכבר הונה אפילו אותו עצמו ויש איפוא מקום להוראת היתר, שיונה את עמיתו כפי שהונה הלה אותו - בכל-זאת אסור להונות אותו. לפיכך מסיים הכתוב: ''ויראת מאלקיך'' - אף-על-פי שמפניו אי אתה מתיירא, לפי שהוא גם הונה אותך, הרי עליך להתיירא מפני רבונו-של-עולם - ''כי אני ה אלקיכם'' - שאני הוא אלקי שניכם ונתון תתנו לפני את הדין גם הוא, על אשר הונה אותך, וגם אתה על אשר תונה אותו. בידוע: ''מזונותיו של אדם קצובים לו מראש-השנה''. ברם, אם אדם צובר לו הון על-ידי הונאה ומרמה, בניגוד לרצון הבורא, סופו לאבד את ההון הזה על-ידי חליים רעים ושאר אסונות. לפיכך אמר הכתוב: ''ולא תונו'' - אל תצבור לך הון בדרך של הונאה, משום ''ויראת מאלקיך'' - שתתיירא מפני מידת-הדין, אשר תוציא מידך את ההון הגזול הזה על-ידי חליים ואסונות...

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכך בשנה הששית ועשיתי את התבואה לשלש השנים (כה כ-כא)
יש להבין, והרי מי ששואל שאלות "מה נאכל", אינו חזק באמונה כל כך ובכל זאת התורה מבטיחה לו ברכה, ומדוע לא נכתבה ברכה מיוחדת לאותם מאמינים שלא שואלים שאלות?
אכן ההבדל הוא גדול. משום שכשאדם משליך יהבו על אלקיו ובוטח בו בכל לבו מבלי לשאול שאלות איננו זקוק לברכת שפע שתצמיח שדהו הרבה תבואה, אלא כפי שאמר הכתוב לעיל "ואכלתם לחמכם לשובע" היינו "אוכל קמעה ומתברך במעיו", אך אותם שישאלו "מה נאכל" הרי זה סימן שבטחונם אינו עז ואיתן כל כך, ועבורם נאמר "וצויתי את ברכתי" שתתרבה התבואה בשדה ויחד עם זה יגדל ויתרבה העמל במקום שתהיה הברכה באכילה עצמה (הגאון רבי ליבוש חריף).

כיוצא בזה כתב נועם אלימלך (בשם אחיו ר' זושא זצ"ל) בביאור הפסוק, שאם ישאלו "מה נאכל" אז יהיה צורך לצוות על הברכה, אך אילו היתה בהם אמונה תמימה ולא היו מקשי קושיות אז הברכה היתה מצויה מאליה.

''ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה ימים תהיה גאלתו'' (כ''ה, כ''ט)
מפני-מה נשתנה הדין לגבי עיר-חומה, שאי-אפשר לגאול בה בית. כעבור שנה ואפילו ביובל אינו חוזר לבעליו? לפי ששערי-החומה שימשו בתור מבצרים, אשר נועדו להגן מפני אויב מתקיף, והתושבים היו חייבים להיות בקיאים בכל מבואותיה, מנהרותיה ומחבואיה הנסתרים של העיר. כן היו חייבים להכיר יפה איש את רעהו, למען ידעו להיות מלוכדים היטב במקרה של התקפה מצד אויב. ובכן, אילו היו הבתים הנמכרים חוזרים לבעליהם הראשונים בשנת-היובל, היו באים אל העיר בבת-אחת הרבה תושבים חדשים, זרים, אשר מסחרי העיר אינם נהירים להם וממילא היתה מתערערת מערכת-ההגנה של העיר. לפיכך קבעה התורה זמן לגאולת בתים בעיר-חומה רק שנה אחת בלבד, למען לא תהא זו קלה בעיניהם למכור את בתיהם, אלא ישארו תושבים קבועים להגן על העיר.

''ולא תונו איש את עמיתו'' (כ''ה, י''ז)
חכמינו מספרים על שמואל שקנה פעם אצל נכרי כד של-זהב בתור כד של ברזל, ובשעה ששילם לו ארבעה זהובים בעד הכד הבליע זהוב אחד (בבא-קמא קי''ז). והדבר הוא לפלא, מדוע באמת הונה שמואל את הנכרי, ולא עוד אלא שגם גזל ממנו זהוב אחד? ובעיקר, לשם מה מספרים לנו חכמינו דבר זה? ברם, הכוונה שבדבר היא ממש הפוכה, וחכמינו מספרים בזה את גודל צדקותו של שמואל. ראה שמואל שיש לו לאותו נכרי כד של זהב, ששוויו עולה בהרבה ממון, ואף-על-פי-כן אינו מבקש בשבילו אלא ארבעה זהובים בלבד. תהה שמואל ולא ידע מה נעשה פה - אם הנכרי אינו יודע שהכד עשוי זהב והוא סבור שאיננו אלא מברזל, אם-כן הרי מן החובה להעמידו על טעותו כדי שלא להונות אותו; ואם אמנם יודע הוא שהכד עשוי זהב, אלא שגנוב הוא עמו ולכן הריהו מוכרו במחיר כה מוזל, אם-כן הרי מצוה היא לקנותו בממון מועט על-מנת להצילו ולהחזירו לבעליו. מה עשה שמואל? נתן לו חמשה זהובים במקום ארבעה, היינו שהבליע לו זהוב נוסף (''מבליע'' פירושו, שנותנים בלא-יודעים יותר מן הדרוש. כמו: ''מבליע דמי אתרוג בלולב'' - סוכה ל''ט) - על-מנת לבחון בזה את הנכרי: אם יחזיר לו את הזהוב המיותר, הרי יהא זה סימן שהוא אדם הגון וכי איננו יודע שהכד עשוי זהב - אזי יוסיף לו את ההפרש המגיע לו לפי שווי הכד; אבל אם לא יחזיר לו את הזהוב המיותר, הרי יהא זה סימן שהוא גנב וכי גם הכד גנוב הוא - אזי תהא זו מצוה לקנות את הכד בממון מועט על-מנת להחזירו לבעליו... הוא אשר נתכוונו חכמינו לספר לנו, עד כמה היו התנאים והאמוראים הקדושים נזהרים בדיני הונאה אפילו ביחס לנכרי, וכמה גדולה היתה חכמתם במעשיהם היומיומיים... הרבי ר בונם מפשיסחה ז''ל היה אומר: התורה הזהירה שלא להונות את הזולת, ואילו חסיד נוהג לפנים משורת-הדין ואסור לו להונות גם את עצמו...אסור לו להשלות את עצמו במדרגות יותר גבוהות מכפי שיש לו באמת...