חג פורים הוא אחד מחגי ישראל, שנחוג ברוב המקומות בי"ד באדר, ובירושלים וביתר הערים שהיו מוקפות חומה בימי יהושע בן נון בט"ו באדר (שושן פורים). חג הפורים מבוסס על סיפור מגילת אסתר, בו ניצלו היהודים באימפריה הפרסית מרצח עם שזמם לבצע בהם המן בהסכמת המלך אחשוורוש, והחג הוא יום הודאה לאלוהים על הצלה זו. על פי המגילה, החג נקרא על שום ה"פור" (גורל) שהטיל המן במטרה לקבוע את היום שבו יבוצע הטבח ביהודים - אותו יום שבעקבות רצף אירועים המתוארים במגילת אסתר התהפך הגלגל, והיהודים הם שהרגו באויביהם.
החג מצטיין במאפייני השמחה שבו, והאכילה והשתייה נוטלים מקום חשוב בין מנהגיו, ובפרט אכילת מגדנאות וממתקים ושתיית יין. מאפיינים נוספים הם לבישת תחפושות ומסכות, בדחנות והרעשה ברעשנים. מצוות החג כוללות גם את חובת קריאת מגילת אסתר בלילה וביום, מסירת משלוחי מנות איש לרעהו וכן מתנות לאביונים.
חג האחדות
כשקבעו חכמי ישראל את אופיו של החג, הקפידו לשלב בו מאפיינים של אחדות ועזרה לזולת: "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". בכך הציבו משקל-נגד לפירוד הלבבות שגרם לגזירה.
לפני גזירת המן היה העם מפורד. היו שקראו ללכת למשתה אחשוורוש - והיו שהתנגדו נמרצות. היו שדגלו בהשתלבות בחיי התרבות של ממלכת פרס ומדי, והיו שראו בכך סכנה לקיומה של היהדות. כך גם אומר המן למלך אחשוורוש: "ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד".
אבל אחרי הגזירה - התלכד העם. וכדי לשמור על אחדות זו, נקבע הדבר במצוות פורים, ואנו שולחים מנות איש לרעהו ומשמחים את האביונים. כך אנו זוכרים שכולנו אחים, בני עם אחד.
לפנינו תזכורת נצחית: מעבר לכל ההבדלים וחילוקי הדעות, כולנו עם אחד. דתיים ולא- דתיים, אשכנזים וספרדים, עולים וותיקים - כולנו אחים. זאת יש לזכור כל השנה, לא רק בפורים.

חג הפורים, יחד עם חג החנוכה, הם שני החגים המרכזיים ביהדות שהמקור להם אינו מהחוק המקראי, אלא התוקף ההלכתי שלהם הוא מתקנת חכמים בלבד. חגים אלו כלולים בשבע מצוות דרבנן.