פסח (או בשמו המקראי: חג המצות או חג האביב וחג החירות) הוא חג יהודי שמופיע במקרא, הראשון מבין שלושת הרגלים, הנחוג שבעה ימים - מט"ו בניסן ועד כ"א בניסן. היום הראשון והאחרון מוגדרים כיום טוב בהם לפי ההלכה המלאכה אסורה, והימים שביניהם מכונים חול המועד, בהם רוב המלאכות מותרות.
פסח מציין את יציאת בני ישראל ממצרים מעבדות לחירות, שחלה ביום הראשון לחג. ערכים העומדים בבסיס החג הפכו סמל תרבותי ודתי. סיפור יציאת מצרים והיציאה לחופשי מעבדות העומדים בלב חג הפסח, הפכו את החירות לערך משמעותי המקבל ביטויים רחבים יותר בחג מעצם הסיפור ההיסטורי. המונח "יציאה מעבדות לחירות" השאוב מחג הפסח הפך לביטוי שגור בשפה העברית בהקשרים שונים.
מקור השם "פסח" מובא בספר שמות פרק יב, פסוק כז: "זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים [במכת בכורות] ואת בתינו הציל". דם הזבח שנמרח על פתח הבית סימן את בתי היהודים ומנע את הפגיעה בבניהם הבכורים.
מצוות החג המרכזיות הן איסור אכילה ובעלות על חמץ במהלך כל החג, וכן מצוות אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים ביום הראשון של החג. בזמן שבית המקדש בירושלים היה קיים, התקיימו בחג הפסח גם מצוות העלייה לרגל והקרבת קורבן פסח.
הלילה הראשון של החג הוא ליל הסדר שבו מצווה לאכול מצה ומרור (ובזמן בית המקדש היו אוכלים גם את קורבן הפסח), ומספרים על יציאת מצרים על פי סדר ההגדה של פסח.
היום הראשון והשביעי של חג הפסח הם "ימים טובים" (חג מן החגים הנזכרים בתורה), והימים שבאמצע הם ימי חול המועד. הלכות זבח הפסח והחג מובאות במשנה ובגמרא במסכת פסחים . זבח הפסח, כבש או עז, היה מוקרב בבית המקדש בשעות אחר הצהרים, ונאכל בלילה. מי שלא היה יכול להקריבו בשל טומאה או ריחוק מהמקדש, הקריבו חודש אחר-כך, בפסח שני.
הפסח הראשון ("פסח מצרים") הוקרב בליל היציאה ממצרים, וחלו עליו דינים שונים מאשר ב"פסח דורות" (שמות פרק יב). כיום אין מקריבים את הזבח, אך מעשים רבים שנעשים בליל הסדר (ליל הט"ו בניסן) הם זכר לקורבן הפסח ולקורבן החגיגה שהיו מקריבים בלילה זה בבית המקדש.