ראש השנה מופיע בתורה בשני מקומות : בספר ויקרא כ"ג, כ"ד : " בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון, זיכרון תרועה, מקרא קדש " ובבמדבר כ"ט א : " יום תרועה יהיה לכם ".
ראש השנה הוא יום הדין, יום בו אנו עומדים למשפט ונגזר גזר דיננו, בה בשעה שיום כיפור מטרתו, למחול לנו על כל פשעינו.
ההבדל הוא, שראש השנה עוסק בראייה הכוללת, בגדול – ביעדים ובהתחייבויות הכלליות, ואילו יום כיפור עוסק בפרטים הקטנים – בבחינה המדוקדקת של כל אחת ואחת מפעולותינו.
במדרש פסיקתא דרב כהנא, ממדרשי האגדה הקדומים שנערכו בא"י, בפרשת " בחדש השביעי " הקב"ה מצטייר כבורא, מחוקק ושופט .

לאחר, שהאדם מכיר בריבונות האל ובמלכות שמיים או אז, אפשר לעשות מהלכים של וידוי, חרטה ותשובה .

המצווה העיקרית הינה מצוות שמיעת תקיעת שופר. על שם המצווה הזו נקרא היום בתורה, יום תרועה או זיכרון תרועה. התורה לא נתנה טעם למצווה זו. אבל הרמב"ם כותב בהלכות תשובה פרק ג': "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו. כלומר: עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק, אשר לא יועילו ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם...". לפי דברי הרמב"ם, הטעם במצוות שופר הינו לעורר לתשובה, שהיא מצווה אחרת, והיא הטעם העיקרי.

רב סעדיה גאון נותן טעם אחר. לדבריו תקיעת שופר משמעותה המלכת הקב"ה עלינו. כך המליכו מלכים. כך גם אנחנו עושים למי שלו יאתה מלוכה. הוא מלכנו וראש השנה הוא יום הכתרתו. אכן, אחת משלוש תפילות יום ראש השנה הינה מלכויות. "אמר הקב"ה: אמרו לפני מלכויות, כדי שתמליכוני עליכם".

בליל ראש השנה נוהגים להביא 'סימנים' לסימן טוב, לכל השנה שתבוא עלינו לטובה ולברכה. וכבר כתוב בכל הסידורים מה הם: ראש כבש והעולם נוהג בימינו להביא ראש דג, ותמרים, רימונים, סלקא, כרתי, קרא, לוביא, ותפוח בדבש ויש מוסיפים גם גזר, ומוסיפים ברכת: 'יהי רצון', ככתוב בכל הסידורים. וגם טובלים פת בסוכר (וגם במלח) או בדבש, ועוד אוכלים דגים כסימן לפריון ויש שאינם אוכלים ענבים שחורים וריאת בהמה, ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה התרשתא, אמרו: "לכו איכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מתנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם'. לכן אסור לכעוס ביום זה, ואין לנהוג בהנהגות של הקפדה בתוך ביתו של אדם, שסימנא מילתא היא.
המנהג המועדף להביא את הסימנים אחר נטילת הידיים ואחר ברכת המוציא שעל הלחם.