בקהילות רבות נוהגים עד היום לערוך טקס בשם זבד הבת. המושג "זבד" מופיע בספר בראשית שם אומרת לאה, "זבדני אל˙הים אותי זבד טוב".(בראשית,ל',כ').
לאחר שילדה את זבולון, בנה השישי. המסורת המקובלת היא ,שיחד עם זבולון נולדה תאומתו דינה. ככתוב בהמשך:"וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה". לפיכך ניתן למצוא רמז במילה זבד לשני הילדים שנולדו: זבולון ודינה.‏‏
"זבד" היא מלה יחידאית במקרא ונהוג לפרש אותה כ"מתנה" או "מתנה טובה". בעדות המזרח העורכים טקס של "זבד הבת" נוהגים במהלכו לתת שם לבת.
היווצרות הטקס בעדות ישראל

בימי הביניים החל להתגבש טקס לציון הולדת בת בכמה מקהילות צרפת ואשכנז. בטקס זה נכחו רק נשים וילדות, שנאספו אל בית היולדת זמן מה לאחר הלידה. בטקס זה גם נאמרו פסוקי "שמע ישראל" ו"המלאך הגואל", שבכוחם, כך האמינו, להגן על התינוקת הרכה
בהמשך התגבש המנהג בקרב האשכנזים לציין את לידת הבת בקריאת התורה הסמוכה לאחר הלידה: האב הטרי עלה לתורה, כשהקהל מלווה אותו בשירים ובפיוטים. הגבאי ברך אותו בברכת "מִי שֶׁבֵּרַךְ" לאיחולי בריאות ליולדת ולבת, והאב הודיע את שם התינוקת. בטקס הזה, שנערך לרוב בימים שני, חמישי או שבת שלאחר הלידה (שאז מוציאים בבית הכנסת ספר תורה), האֵם והבת בדרך כלל לא נכחו. טקס זה נוהג בקהילות אשכנז עד ימינו.
במאה ה-19 החלו נוהגות מעט מקהילות יהדות המזרח לקיים טקס, שנקרא לראשונה בשם 'זֵבֶד הבת'. הטקס נערך בבית הכנסת או בבית, במרחק זמן לא קבוע מיום הלידה, בנוכחות חברי הקהילה, גברים כנשים. במהלך הטקס ניתן שֵם לתינוקת, ונאמרו בו פסוקים ופיוטים מיוחדים העוסקים בבנות ישראל ובהודיה לאל.
נוסח הטקס- מאחר שטקס זבד הבת התגבש רק בעת החדשה,לכן הוא כולל רק כמה פסוקים ופיוטים מרכזיים, להם ניתן להוסיף כל דבר.