בר מצווה
במשנה נאמר: "בן שלוש עשרה למצוות" (אבות ה, כה). על סמך זה קובעת ההלכה כי בגיל 13 כל ילד הופך ל"בר מצווה", כלומר, בן מצווה.
המשמעות של בר המצווה ביהדות היא קבלת אחריות ,האחריות המדוברת כוללת נושאים שונים חלקן בן אדם לחברו כגון חסד, עזרה לזולת וכיבוד הורים, וחלקן בין אדם לאלוקיו הכוללות מצוות שונות, מועדים ומחויבויות.
התורה מבדילה במרבית המצוות בין "איש" למי שעדיין אינו איש. בכמה מקומות מפרשים חז"ל שאיש פירושו נער החל מהזמן בו הביא שתי שערות והלאה, לפני כן הוא נידון כקטן ופטור מכל המצוות. לאחר מכן הוא נחשב "איש" וחייב בכל המצוות, חז"ל מכנים יהודי כזה בשם "גדול". למרות שמדין תורה מה שהופך קטן ל"איש" זה דווקא הבאת שתי שערות (בין אם לפני גיל 13 ובין אם אחרי גיל 13), אמרו חז"ל שנער שהגיע לגיל 13 שנה ויום אחד ("ויום אחד" הכוונה ליום הולדת של גיל 13 שנחשבת כיום הראשון של שנת ה-14), הינו בחזקת אדם שהביא כבר שתי שערות ולכן חייב בכל המצוות. נער שהגיע לגיל 13 שנה ויום אחד מצטרף למניין, מכיוון שהוא כבר בחזקת "איש". אולם, במצוות מן התורה, למרות שהוא חייב לקיימן אין הוא מוציא אחרים ידי חובה, עד שהוברר בוודאות שהביא שתי שערות, משום שמדאורייתא לא סומכים על חזקה.
ראוי לציין שלמרות שקטן פטור מקיום המצוות מדין תורה, חייבו חז"ל את אביו לחנכו בקיום המצוות החל מגיל שבו אפשר לחנכו.
המצווה הראשונה והבולטת ביותר שאותה נוהגים יהודים ברחבי העולם כולו להדגיש בבר המצווה, היא מצות הנחת התפילין. מצווה זו מבטאת יפה את האחריות האישית החדשה על עולם המחשבות והן על עולם המעשים.
יחד עם התפילין נוהגים הבנים גם לעלות לתורה. ספר התורה מהווה למעשה תעודת זהות היסטורית של עם ישראל, ובעלייתו לתורה קושר עצמו הילד המתבגר להיסטוריה יהודית ארוכה לדורותיה. העלייה לתורה והקריאה בה בבית הכנסת, מסמלת את שותפות הנער בקהילה הבוגרת ומוסיפה עוד חוליה בשרשרת הדורות הארוכה של עם ישראל.

​

​

בת מצווה
בתלמוד נאמר: "בת שתים עשרה שנה ויום אחד – נְדָרֶיהָ קַיָימִין" (נידה מ"ה, ע") כוונת המשפט היא שמגיל 12 הבת אחראית בעצמה על דבריה ועל מעשיה. לפיכך, בת שאו לה 12 שנים נחשבת "בת מצווה", כלומר, היא חייבת במצווֹת המוּטלות על נשים, ואם תחטא תיענש בעצמה על חטאיה.
מדוע נקבע המעבר מילדות לבגרות אצל הבנות לגיל הצעיר בשנה מזה של הבנים? מדוע עליהן להתחיל במילוי חובותיהן הדתיות שנה לפני הבנים? התשובה היא שהנערות מקדימות את הנערים בהתבגרות הגופנית. חז"ל הניחו שההתבגרות הגופנית קשורה גם לבשלות נפשית.

ברוב התרבויות המוכרות קיים טקס מעבר שבו עובר המתבגר משלב הילדות לשלב הבגרות. לכל תרבות מאפיינים מיוחדים לה הנובעים מעבר היסטורי, תרבות משותפת וערכים שונים.

גם ביהדות קיים טקס מעבר שכזה, ובעניין זה אנו דומים לכל תרבות אחרת. השוני בין הטקסים נעוץ כמובן במטען היסטורי שונה, במסורת אשר התגבשה במשך שנים ובתרבות היהודית אשר משאירה את חותמה על הטקס כולו.

כמו בבר המצווה כך גם בת המצווה ביהדות היא קבלת אחריות.

האחריות המדוברת כוללת נושאים שונים חלקן בן אדם לחברו כגון חסד, עזרה לזולת וכיבוד הורים, וחלקן בין אדם לאלוקיו הכוללות מצוות שונות, מועדים ומחויבויות.

האחריות מתחלקת לשני חלקים נוספים. הראשונה היא האחריות על המחשבות והאמונות והשנייה היא האחריות על המעשים.

בת המצווה מכנסת בתוכה את כל הדברים הללו ומהווה מעין הכרזה של הבת הבוגרת אל העולם כי היא מוכנה מעתה ואילך לשאת באחריות למעשיה. שתי מצוות שרבות מבנות ישראל לוקחות על עצמן מגיל הבת מצווה ואילך מסמלות זאת. מצווה אחת היא התפילה והקשר שהיא מבטאת בין אדם למקום. מחויבות שהיא לכאורה "רוחנית" אבל יש לה ביטוי מעשי בתפילה ובפניה לבורא עולם.

המצווה השניה היא הדלקת נרות שבת. האור של נרות שבת מסמל את השינוי והשאיפה לטוב שבכוחה לשנות גם מצבים כואבים בין אדם לחברו וכן מעידה על הקשר בין אדם לבוראו